הפרקליטות הורתה למשרד הרווחה לבצע "תסקיר" ? למחבלים קטינים. כיצד מתמודדת ישראל מבחינה משפטית עם מחבלים שנעצרו בשטחה? בדקנו
• המשרוקית של גלובס
מספרם הרב של המחבלים שנתפסו בשטח ישראל בעקבות אירועי ה־7 באוקטובר, העלה לדיון הציבורי את דרכי הטיפול המשפטיות במי שמוחזקים כאן. בין אלה שתהו על אופן הטיפול היה שר הרווחה יעקב מרגי, שבציוץ בטוויטר תקף את הפרקליטות: "נדהמתי לשמוע על החלטת הפרקליטות להטיל על מששרד הרווחה לבצע תסקיר מבחן למחבלים קטינים חיות אדם שנעצרו לאחר שנכנסו לישראל", הוא כתב. "הנחיתי את הגורמים במשרדי לא לשתף פעולה עם הנחיה זו בשום פנים ואופן!". במה מדובר?
העניין סביב הנושא התעורר לאחר פרסום של ישי אלמקייס ב"מקור ראשון", שדיווח כי עובדי רווחה מדרום הארץ ייאלצו להגיש תסקיר בעניינם של שני מחבלי חמאס קטינים שנתפסו באירועים.
הדיווח הזה הוא ככל הנראה מדויק, אלא שלא מדובר כאן ב"החלטה של הפרקליטות" (שם מיהרו להגיב בציוץ שהגדיר את דברי השר "חסרי כל שחר"), וגם לא בעניין תקדימי. כפי שמסבירה ד"ר הילי מודריק ־ אבן חן, מומחית למשפט בינלאומי מאוניברסיטת אריאל, מחבלים שנתפסים בישראל מחולקים לשתי קטגוריות: חלקם מוגדרים כ"לוחמים בלתי חוקיים"; וחלק אחר עומד לדין בהליך פלילי רגיל, כפי שיעשה כעת עם אותם קטינים שהוזכרו בידיעה. מה המשמעות של כל אחת מהקטגוריות?
הקטגוריה הראשונה נולדה בעקבות פסק דין של בג"ץ משנת 2000, בו נקבע כי ישראל אינה יכולה להחזיק במעצר מינהלי אדם שלא נשקפת ממנו סכנה לביטחון המדינה. כדי להתמודד עם הקביעה הזו חוקקה הכנסת חוק שיצר את ההגדרה של "לוחם בלתי חוקי", והוא זה שמאפשר כיום לכלוא "גורמי חוץ" המשתייכים לארגון טרור, כדי שלא יחזור למעגל הלחימה.
אז מדוע בכל זאת המדינה פונה לא אחת גם למסלול הפלילי הרגיל? ד"ר מודריק־אבן חן מסבירה כי יש כאן שני שיקולים: השיקול הראשון הוא ראייתי - מכיוון שהמעצר במסלול הזה הוא מניעתי, ויש להאריכו בכל פעם על בסיס ראיות המעידות על מסוכנותו של האדם, ייתכן שאין מספיק מידע מודיעיני כדי לעשות זאת; השיקול השני, שהוא אולי מעט מפתיע, נוגע לכך שדווקא באמצעות המסלול הפלילי ניתן להטיל עונשי מאסר קשים יותר, ולהחמיר עם המחבלים. אלא שכדי לעשות זאת יש לעמוד בכללי הדין הפלילי הנהוגים בישראל, ואלה אכן כוללים עריכת "תסקיר" (חוות־דעת לגבי הנסיבות האישיות של החשוד) כאשר מדובר בקטינים שמובאים למשפט.
"זו חובה מתוקף חוק - לא מדובר כאן ביוזמה של מי מגורמי האכיפה", אומרת על כך נצ"מ (בדימוס) ד"ר סוזי בן ברוך, ששימשה כראש מחלקת הנוער הארצית במשטרת ישראל. היא מזכירה כי החקיקה בנושא מבוססת על אמנת זכויות הילד של האו"ם, שאושררה על־ידי ישראל. ועדיין, החובה החוקית לא מחייבת יצירת סיטואציה לא נוחה שבה עובדי רווחה יצטרכו לשבת בחדר אחד עם המחבלים שנעצרו. "ניתן לערוך את הראיון כ'שיחה מרחוק' באמצעות שיחת זום או טלוויזיה במעגל סגור", אומרת בן ברוך. "מניסיון העבר נראה שאין מניעה שמשרד המשפטים יאשר זאת".
בשורה התחתונה: דבריו של מרגי מטעים. עריכת התסקיר למחבלים הקטינים שנעצרו אינה יוזמה של הפרקליטות, אלא חובה שהוגדרה בחוק הפלילי. לכן נראה גם שאין משמעות להצהרתו כי הורה לעובדי המשרד שלא לקחת בכך חלק. טיפול במחבלים על־ידי הליך פלילי "רגיל" נועד במקרים רבים כדי להחמיר בענישתם, ולא על־מנת להקל איתם.
תחקיר: יובל אינהורן