"המקיים יחסי מין עם ילדה הקטנה מגיל 3,".. ...פטור מעונש אפילו עשה זאת עם בתו. ...
המקיימת יחסי מין עם זכר מתחת לגיל 9 ,פטורה מן העונש,אפילו עשתה זאת עם בנה.
משכבי זכר עם ילד מתחת לגיל 9 - פטור מעונש .
על פי ההלכה:
בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת (קנין האישה) בביאה ...ואילו פחות מגיל זה: ההתייחסות לחוויה שעברה היא כ:"כנותן אצבע בעין".(נדה פ"ה, מ"ד ) ,המחדשת את דמעתה לאחר הפגיעה,. כך גם קרום בתוליה של ילדה אשר טרם מלאו לה 3 שנים. אם קרעו את קרום בתוליה- אזי, זה ניתן ל"תיקון"...הם מתחדשים. לכן אין כאן התנהגות סוטה או עבירה של הפוגע !!!
ולכן אין זה נחשב "ביאה" לענין איסור וגם לא לעניין קנין. (נידה מ"ה, ע"א) ..
מדובר בדיון הזוי כאילו אין נשמה מאחורי קרום הבתולים ש"נקרע". ההלכה מעניקה "פטור" לפוגע ורואה ב"ביאה" אקט קנייני מבלי לתת את הדעת להיבטים וההשלכות הקשות לאקט הזה. ההתייחסות הקלה לגילוי עריות עלולה להתפרש ולהוביל לעידודם של מעשים נוראיים אלה לאור הפרשנות המקלה... יתכן שהתייחסות זו גם מצביעה על מעמדה של הילדה-אישה??? של הנפגעת???
ובמקרא- ההתייחסות לאונס נשים לובשת צורה מעניינת בה עדים אנו להענשתו של האנס ודינו נגזר למוות. כך לגבי הפוגעים בדינה בת יעקב , בפילגש בגבעה והמפורסם מכל, ספור אמנון ותמר המצביע על ההתייחסות לגילוי עריות. גילוי עריות הינו אירוע אשר לאורך שנים, זוכה להסתרה מתמשכת בתוך הבית ואם נחשף, אזי,הסובבים עלולים לראות בניפגעת כמי שפוגעת בשלימות המשפחה. מוטיב ההשתקה בולט בעיקר ב:
ספור אמנון ותמר- "ועתה אחותי החרישי". (שמואל ב' י"ג, א' עד כ"ג)
"ועתה אחותי, החרישי" מצווה אבשלום בן דוד המלך , את אחותו, תמר, לאחר שסיפרה לו על הפגיעה המינית בה על ידי אחיהם , אמנון.
מוטיב ההשתקה והשתיקה מוכר לנו עוד מימי המקרא. אבשלום דואג גם "להשתיק " (הוא רוצח) באופן טוטאלי את אמנון, אחיו (מצד אביו) ,אשר פגע באחותו (משני הוריו).
בפגיעה מינית משתלבים שלושה סיפורים עכשוויים זה בזה:
הספור המשפטי-צבורי הנבנה לאחר סינון הראיות, בשפה ייחודית מוכוונת מטרה.
הספור העובדתי- מה שבינו לבינה -ספור פרטי-בינו לבינה.
הספור החברתי- אשר מושפע וניזון מערכים ומיתוסים של החברה בה מתקיים האירוע. הספור החברתי מעצב את התפיסה החברתית לגבי התקיפה המינית וגם את מימדי פגיעתה. פועל יוצא מכך, הספור החברתי קובע את ההתייחסות לנפגעת והמשך התייחסותם אליה וראייתם אותה.
חברה דתית -מסורתית מקדשת ערכים של צניעות וציות לערכי החברה ומנהיגיה . ערכים אלה עלולים להובילה להעדפת ההסתרה והשתיקה באירועי פגיעה מינית על פני "הוצאת הכביסה המלוכלכת " החוצה.
הימנעות ממרחב בטוח ומשיח פתוח על מיניות ,גוף ויחסי אישות נובעת מהחינוך לצניעות , הבאה לידי ביטוי בכיסוי ולבוש עוטף מכף רגל עד ראש.
מיניות, מטבעה אינטימית , מקרבת עד כדי רצון להשאיר את החוויה ברשות הפרט החווה אותה. היא מלווה בקושי לחשוף ולדבר עליה ,ע הריגוש וועל החוויה המלווה אותה ובכך מאפשרת כר נוח להשתקתה ,מחד וניצולה,מאידך על ידי אלה המנצלים אותה לפגיעה מינית.
הימנעות משיח פתוח והקניית ידע מיני , גופני, התפתחותי עלולה להוות פלטפורמה נוחה למנצליה. במצב כזה אין "נורות אדומות" אשר אמורות להבהב בעת פגיעה ואו לפניה.
תקיפה מינית הינה פגיעה היוצרת השפלה, פחד, כאב. פגיעה המעמתת את נפגע-ת העבירה עם מצבי קיצון של חוסר אונים ואימה. היא פוגעת בתחושת הבטחון, השליטה והאמון של הנפגע-ת וחושפת אותו-ה לאיום קיומי.
על מנת להתחיל תהליכי שיקום- על הנפגע-ת לדעת או לחוש ,שהחברה שלה מאמינה לה, חומלת ומושיטה לה יד. כל עוד לא נשברה תקרת זכוכית ההשתקה, הבושה והשתיקה -פעילות אשר תעמת את ערכיה של החברה הזו עם המציאות ותחשוף אותה, אזי, לא תוכל הנפגעת להתחיל הליכי שיקום של ממש.
שינוי כזה יכול להיווצר תוך כדי חבירה של מערכות חברתיות, מערכת החינוך ותקשורת (בינאישית ותקשורת המונים) לשבירת המוסכמות המסורתיות, לחשיפתם של מיתוסים ומנגנוני השתקה באשר למגע ואיטראקציות אינטימיות.
נראה שמנקודת מבט של כבוד האדם -ניתן יהיה לשנות מציאות כואבת אשר שורשיה מוטבעים עוד משחר ההסטוריה. עלינו למנף את " Me too
גם לכיוון זה אשר יגרום למודעות והרתעת הפוגעים.